מחלקת הדרכה

נושא: אהבת הארץ
תת נושא: אהבת הארץארץ ישראלבמעגל השנהיום הזיכרון
סוג פעילות: חומרי העשרהפעילות סניפית
מתאים לגיל: נווה-נחלה (ו-ח), חב"ב (ט ומעלה),
רמת פעילות: קלילה

טקס יום הזיכרון בנושא הגבורה היהודית- משואה לתקומה

מתאים ל: יום חול


 


 


עמודים נוספים שיכולים לעניין אותך:


רעיון לטקס נוסף לחצו כאן


במותם ציוו לנו את החיים (פעולה)


 


 


רעיון לתפאורה:


ניתן לעשות תפאורה עם טלאי ומתחתיו מגן דוד, כאשר הטקס יעבור משואה ליום הזיכרון נסיר את הטלאי ויתגלה מגן דוד.



 


מכתב לעפרה חזה.



בפסטיבל המוזיקה "אירוויזיון", שנערך ב- 1983 במינכן שבגרמניה, זכתה נציגת ישראל, עופרה חזה, במקום השני עם שירה "עם ישראל חי", בהזדמנות זו הופיע בעיתון "אויקלט" מאמר זה.

עופרה הקטנה והיקרה אני פונה אליך משום שיש לי הרגשה, שאולי אינך מודעת במידה מספקת לתפקידך, ולא לגודל ההישג שלך. שמחתי מקרב לב על כך, שעליך נפלה הבחירה לייצג את ארצנו בפסטיבל הבינלאומי. היית בהחלט ראויה לכך בזכות קולך הערב והופעתך גם יחד.


אך את ביצעת תפקיד גדול עוד יותר.


אולם, כדי שתוכלי להבין זאת, חייבת אני לספר לך אי אלה פרטים על דברים שאינם יכולים להיות ידועים לך.
יודעת אני, עופרה, שב"יום השואה", כאשר כל הצופרים במדינה משמיעים צפירה בת דקה לזכר קורבנותינו, גם את נעמדת לדקה, עומדת דום ודימעה מופיעה בעיניך הנאות. אך, ככל שיכלת לשמוע על תקופה איומה זו, עדיין אינך יכולה לדעת עליה הרבה, כי את הרי נולדת כאן, באווירת החופש הישראלית ואינך יכולה אפילו לתאר לעצמך את חיינו בגולה.
כשהייתי ציערה כמוך עכשיו, הכריחוני לשאת על בגדי את הטלאי הצהוב בצורת מגן דוד, והשוטרים היו נוהגים להורידנו מהמידרכות, כי אסור היה ליהודים להפריע לעוברים ושבים בני העם ההונגרי.
אחר כך הכריחוני להסתגר בגיטאות, בשטח בית חרושת ללבנים, שם שמרו עלי חיילים בתת מיקלעים.


הם היו מעמיסים 70 עד 75 בני אדם לתוך קרונות משא המיועדות אך ורק להובלת שישה סוסים ולא ליותר. היינו מורעבים וצמאים עד מוות שעה שהובלנו אל "בתי החרושת למוות".
אני מטיבה לזכור אותו שחר של חג השבועות, כאש רגלי דרכו על אדמת אושויץ, חמש ארובות ענקיות הקיאו עשן ולהבות מסביבנו
והאירו את כל הסביבה באור של יום. ניתן היה לחוש באויר את ריח הבשר האנושי השרוף. היה לעינוי לעמוד בתור לפני מנגלה, שהחזיק את מקלו ביד וכיוון אותנו בתנועות אלגנטיות לכיוון החיים או המוות.
את עמדת שם על הבמה, באותה מדינה, בה נידונה יהדות העולם למוות, במינכן שבגרמניה ועל כנפי שיר נחמד קראת קבל כל העולם כולו:
חי חי, על ישראל חי.
עופרה, מי שלא עבר זאת על בשרו, אינו יכול לתאר לעצמו, מה חשנו, כאשר הכל נילקח מאתנו, כאשר נותרנו חסרי בית, נטולי כתובת, עמדנו שם במערומינו, בפני הרוצחים.
עמדנו בתור, ומי שלא עמד בדיוק כדרישת חוש הסדר הגרמני המפורסם, הוכה בקתות הרובים עד זוב. דם. בשעות המאוחרות של אחרי הצהריים הובלנו אל בין הצריפים, שם היה עלינו לעמוד במיסדר ("אפל" בלשונם), כדי שקלגסי ה-ס.ס יוכלו לספור אותנו. ליד הצריף היתה ביצה קטנה, לשם היינו מתגנבים כדי לשתות מעט מים דלוחים, לאחר היום החמישי לא באו מים לפינו. לולם לא אשכח את הטעם המגעיל של מים אלה.
ואת שרת שם, על אדמת גרמניה, במינכן:
חי חי חי, עם ישראל חי.
המחנה שלנו היה בתוך שדה הראיה של התחנה הסופית, אליו מגיעות רכבו בכל שעות היממה, עם 1000
5000 איש בכל רכבת בממוצע. והמרכבות היו התורים האינסופיים של יהודים מעונים, של אמהות הנושאות טפיהן בחיקן, כאשר הגדולים יותר היו נאחזים בשאר האחיות ואחים קטנים, אלא ביד אלה, גברים בריאים מחזיקים סבים וסבתות. והתור האינסופי צעד קדימה
ואת שרת שם, על אדמת גרמניה, במינכן:
חי חי, עם ישראל חי.

כעבור זמן לא רב נילקחנו לעבודת כפייה. היה עלינו להוביל לבנים מחוץ לשטח המחנה. מי שלא היתה צועדת בקו ישר, או שהיתה אפילו רק מפנה את ראשה לצד, הייתה מיד, בפקודת הקלגס, מותקפת ע"י אחד הכלבים. ובאש היוקדת צלפו בנו גם.
ואילו כעת את שרת שם, על אדמת גרמניה, במינכן:
חי חי, עם ישראל חי.

המסדרים היו נוראים ואיומים, אך לא כל כך משום שהיה עלינו לעמוד בחוץ בצינת הבוקר בעמידת דום מתחוה, בגשם, בסערה, בשמש היוקדת
לפעמים עד הצהריים ואחר כך לחזור על המיסדר בשעות אחה"צעד הערב. אך היה עוד דבר נורא. כל אימת שלחיות הפרא נודע, שבתוך קבוצתנו נמצאו אם ובתה, או שתי אחיות, דאגו מיד להפריד ביניהן בעת הקראת השמות. וכאשר פניה של מישהי לא מצאו חן בעיני המענים שלנו, גם היו מוציאים אותה מהשורה, מכניסים לתוך המכונית השחורה הסגורה שלא היתה עוצרת אלא בפתח תאי הגזים..ואילו העשן שחור הלך והתעבה מעל המשרפות מדי ערב.
כל זאת קרה משום שלא היתה לנו מדינה. זאת רציתי לספר לך, עופרה, וכעת נפל בחלקת לשיר בקולך הערב בפני העולם כולו, בפני כל אויבנו, על אדמת גרמניה, במינכן:
חי חי, עם ישראל חי.


 


השיר חי / עפרה חזה


 



סבתא אסתרקה מדליקה משואה.



בשם המחתרת של אושוויץ –


הנורא במחנות ההשמדה.



סבתא אסתרקה מדליקה משואה.


קטנה, שברירית, כבר לא צעירה,


עומדת זקופה, מביטה נוכחה:



ותפילת החזן ושירת הילדים


מזכירים לה קולות מימים אחרים –


קולות זועקים, קולות דוממים,


קולות של הורים, של אחים ורעים…



וצלילי התזמורת של צבא-הגנה


מתחלפים בצלילים של מצעד-השמדה…



והקור הנעים של עיר הבירה


והרוח הרן בין דגלי המדינה,


מזכירים לה כמיהה בת אלפיים שנה


של עם לבדד בכפור וצינה…



סבתא אסתרקה מדליקה משואה


ומול עיניה מרצדת האש –


אש המשרפות ואש התקומה.


סבתא אסתרקה מדליקה משואה


ואני צופה בה גאה –


ואתי צופה האומה.


(מתוך בין תמולנו למחרנו, בהוצאת יד ושם ומינהל חברה ונוער)


 




צוואת המליונים



שנזכור – זו הייתה הצוואה של רבים מאלה שהובלו למוות,
אחרי המילים האחרונות של אני ומאמין ושל התקווה.
הם ביקשו שלא נשכח.
שנזכור שהם לא סתם כך נרצחו.
שנמשיך להיות גאים בדגל,
בכדי לתלות אותו- הם מתו.
להיות גאים בדגל ובהמנון
והעיקר להיות עם חופשי בארצנו
"ארץ ציון וירושלים"


 



הדגל



מול אפור השמיים וכבדות הענן
מתנוסס לו באופק בצבע כחול ולבן
דגל בודד בין ים של קברים
סמל חיים בין כל המתים.

תקווה מחודשת מול שחור העבר
משמעות עמוקה חדשה הוא צבר
עטרת קודש של אומה ישישה
ששכלה מבניה מיליונים שישה

לא עוד פיסת בד על מקל
כי אם טלית הזועקת
חי עם ישראל
(ליאורה ויינראוב)




  • בשלב זה- הפיכת הטלאי למגן דוד

 



סיפור הל"ה:



מחלקה של 35 לוחמים, מהם 18 מהפלמ"ח ו-17 מהחי"ש, בפיקודו של דני מס,שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון.


המחלקה יצאה במלחמת העצמאות, כדי לסייע לגוש עציון הנצור ולתגבר אותו בלוחמים ובאספקה.


אור ליום שישי, 16 בינואר 1948, ה' בשבט התש"ח, המחלקה התגלתה בדרכה ובעקבות כך כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נפלו בקרב שנמשך כל היום.



ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה,


פנינו שונו, המוות נשקף מעינינו, איננו נושמים.


כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר.


ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה.


לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים.


לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער.



ראה, אמותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכים,


ומפץ רימונים מקרוב ודליקה… ואותות מבשרים סערה !


האמנם תטמינונו כעת ? !


הן נקום, והגחנו שנית כמו אז, ושבנו שנית לתחיה,


נדדה איומים וגדולים ואצים לעזרה,


כי הכל בקירבנו עוד חי ושוצף בעורקים … ולוהט.



לא בגדנו, ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה,


הוא זוכר מילותנו עד תום, עוד קניו לוהטים,


ודמנו מותז בשבילים שעל- שעל,


עשינו ככל שנוכל, עד נפול האחרון ולא קם.


האמנם נאשם אם נותרנו לעת ערב מתים,


ושפתנו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה ?



ראה, איזה לילה גדול ורחב …


ראה, פריחת כוכבים במחשך.


ניחוחי אורנים. תקברונו כעת, ורגבי העפר על פנינו,


פה התיל סמור, חפירות, פה כולנו יחדיו,


יום חדש, אל תשכח ! אל תשכח !


כי נשאנו שמך, עד המוות עצם את עינינו.



הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה, ארוכה, ואיננו נושמים.


אך הרוח עזה בהרים … ונושמת.


והבוקר נולד וזריחת הטללים רוננה,


עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים,


תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת,


אז נפרח, עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה.




שיר – באב אל וואד / חיים גורי


פה אני עובר, ניצב ליד האבן.
כביש אספלט שחור, סלעים ורכסים.
ערב אט יורד, רוח ים נושבת
אור כוכב ראשון מעבר בית מחסיר.

באב אל וואד,
לנצח זכור נא את שמותינו,
שיירות פרצו בדרך אל העיר.
בצידי הדרך מוטלים מתינו.
שלד הברזל שותק כמו רעי.

פה רתחו בשמש זפת ועופרת.
פה עברו לילות באש וסכינים.
פה שוכנים ביחד עצב ותפארת,
משוריין חרוך ושם של אלמוני.

באב אל וואד

ואני הולך, עובר כאן חרש חרש
ואני זוכר אותם אחד אחד.
כאן לחמנו יחד על צוקים וטרש
כאן היינו יחד משפחה אחת.

באב אל וואד

יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה,
אודם כלנית בהר ובמורד.
זה אשר ילך בדרך שהלכנו
אל ישכח אותנו, אותנו באב אל וואד.

באב אל וואד…


 


 



רעיונות להצגות אפשריות:



1. מה אברך / להקת הנח"ל.


ניתן להציג את השיר על ידי אמא שתולה כביסה. בתחילה תולה בגד של ילד, לאחר מכן נער, לאחר מכן מבוגר, לאחר מכן חייל ואז מורידה את הבגדים.



מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? שאל המלאך.

וברך לו חיוך שכמוהו כאור
וברך לו עיניים גדולות ורואות
לתפוס בן כל פרח וחי וציפור
ולב להרגיש בו את כל המראות.

מה אברך לו, במה יבורך?
זה הנער? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הנער? שאל המלאך.

וברך לו רגליים לרקוד עד אין סוף
ונפש לזכור בה את כל הלחנים
ויד האוספת צדפים עלי חוף
ואוזן קשובה לגדולים וקטנים.

מה אברך לו, במה יבורך?
זה העלם? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה העלם? שאל המלאך.

וברך כי ידיו הלמודות בפרחים
יצלחו גם ללמוד את עוצמת הפלדה
ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים
ושפתיו השרות את מקצב הפקודה.

מה אברך לו, במה יבורך?
זה הגבר? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הגבר? שאל המלאך.

נתתי לו כל שאפשר לי לתת
שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד
ויד מעודנת, ולב מרטט
ומה אברך לך עוד?

מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? העלם הרך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? העלם הרך.

הנער הזה – עכשיו הוא מלאך.
לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך.
אלוהים, אלוהים, אלוהים
לו אך ברכת לו – חיים.


 



2. יובל הראל



הצגת ההודעה להורים.



יובל הראל. שני נערים בני 19 ומשהו , שני נערים שאינם עוד , בחייהם לא נפגשו רק אחרי המוות בניסיבות ההן התוודעו משפחות הראל זו לזו .


בשבוע הראשון של מלחמת לבנון נפל בצידון יובל הראל בנם של מרים ויחזקאל, וכהשגיע קצין הנפגעים עם חייל מהיחידה להודיע על מותו – הוא פנה בטעות לכתובת ה'יובל הראל' השני, ליוסי וחיה הראל – גם הם ירושלמים מאותה שכונה ממש, מתלפיות . גם להם בן יובל , גם הוא במלחמה .


לאחר ההלם הראשוני, זיהה אחיו הצעיר של יובל כי צבע הכומתה שגוי – והטעות נתגלתה.


המשפחה נשמה לרווחה, אך השמחה נהפכה לאבל – כש"עוד זה מדבר וזה בא" ויובל הראל השני נהרג גם הוא, עוד באותו היום, והפעם הקצינים הגיעו למקום הנכון.


זהו הבסיס לשיר "ברית דמים" כשההורים קיבלו פעמיים הודעה על מות בנם, כשבפעם השנייה כבר לא היה מקום לטעות. כניסתם למלחמה הייתה זהה . הטנק של יובל של מרים ויחזקאל לא פעל והוא קפץ על טנק אחר , אצל יובל של חיה ויוסי הנגמ"ש לא פעל והוא קפץ על נגמ"ש אחר .


יובל הראל, בנם של יחזקאל ומרים נהרג כאשר פרץ עם הטנק שלו למחנה פליטים עין – אל- חילווה שבצידון .


יובל הראל בנם של חיה ויוסי נפל בגזרה המזרחית מול המערך הסורי .



ברית דמים / עמנואל צבר ביצוע: מירי אלוני


על דעת המקום, ועל דעת הקהל
רכבנו סופה וגם סער,
בוטחים,
"
אל תשלח ידך אל הנער".

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא
הלילה ההוא, יקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

למודים ושבעים, יודעים את השעה,
שעטו הראלים, יובלים,
חילים
לבנון ושריון וקול שובר ארזים.

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא
הלילה ההוא, יקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

בלילה ההוא, אמא, הראל לקינות יובל,
עוד זה מדבר וזה בא, אמא,
יובל על במותיך חלל.

בלילה ההוא, אבא, היתה צעקה גדולה.
עוד זה מדבר וזה בא
הראל גם יובל, יובל גם הראל,
ועיר תלפיות שכולה.

ובישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה
עוד זה מדבר וזה בא
הלילה ההוא, יקחהו האופל,
הלילה ההוא בא.

תלפיות לך ארצי, הראלים בשערך.
ברית דמים, ברית עולם בבשרך,
את אימת הימים ינחמו ילודיך
ואת בדמייך חיי.


 


 



3. בלדה לחובש / דן אלמגור ביצוע: יהורם גאון



נציג את הפצוע והחובש.




הם התקדמו לאט. הכל היה רגוע.
מנגד הנהר וגומא מרשרש
פתאום רעם ברק, אחד צעק: פצוע!
אני כבר בא- ענה לו החובש.
עלינו על מוקש! – צעק אז הפצוע,
אני כאן, לצידך – ענה לו החובש.

ברד של אש ניתך, ברד כבד קטוע,
מעבר לנהר, לגומא הרוחש.
הַשאירו אותי כאן – ביקש אז הפצוע,
עזוב שטויות – ענה לו החובש.
תציל את עצמך – ביקש אז הפצוע.
אני נשאר איתך – ענה לו החובש.

והם נותרו שניהם, והשדה פתוח.
והם נותרו שניהם, והם גלויים לאש.
אנחנו אבודים – מילמל אז הפצוע,
אחוז בי טוב – ענה לו החובש.
נפצעת גם אתה – מילמל אז הפצוע
עזוב, זה לא נורא – ענה לו החובש.

האש כבדה, כבדה! קשה, קשה לנוע.
רק לא להתייאש, רק לא להתייאש,
אזכור אותך תמיד – נשבע אז הפצוע.
רק לא ליפול – מילמל אז החובש.
שלך עד יום מותך – נשבע אז הפצוע.
היום הוא יום מותי – ענה לו החובש.

פתאום ענן אבק, פתאום עלתה הרוח,
וצל על הקרקע, והוא קרב, רועש.
ניצלנו! הם באים! – ייבב אז הפצוע,
אך לא שמע מילה מן החובש.
אחי, אחי שלי! – ייבב אז הפצוע.
מעבר לנהר הגומא מרשרש,
אחי, אחי שלי
אחי, אחי שלי
אחי!!!


 


 



על החיים / יוני נתניהו


סא"ל יונתן "יוני" נתניהו שירת בצנחנים, מפקדסיירת מטכ"ל ובעל עיטור המופת.


נתניהו נהרג בו' בתמוז תשל"ו, 4 ביולי 1976 במהלך מבצע אנטבה לשחרור בני ערובה ממטוס אייר פראנס שנחטף לאנטבה שבאוגנדה.


בעקבות מותו הוענק למבצע השם "מבצע יונתן".



"אני מאמין שהחיים בעיקרם אינם אוסף השעות והימים שבין לידתו של אדם למותו – אלא התוכן שאנו יוצקים לתוכם .הביטוי היותר חזק של היקום, אינו זרימת הזמן לאורך חייו של האדם אלא אוסף החתימות שהוא מטביע על הסובביםאותו, מכוח אישיותו ומעשיו, מאוסף החתימות שהעולם מטביע בו דרך רגישותו ופתיחותו לגוונים היותר דקים של גילוייהחיים .יש מי שניתנו לו חיים ארוכים, ובמובן המסוים הזה כמעט ולא חי .


יש מי שחי חיים קצרים ומלאים, למד ואהב, לחם וחינך לוחמים, התלבט בבעיות עמוקות של חיינו ונשאר עם זאת רגיש ופתוח – לחיוך, לטיול, לפרח, לשיר


אם יש בכל זאת נחמה לחיים שנגדעו בגיל כה צעיר, זו נחמה…"


 




מכתבו של סמ"ר, גדי עזרא



סמ"ר גד יצחק (גדי) עזרא נפל בקרב בג'נין במהלך מבצע "חומת מגן" בכ"ב בניסן תשס"ב (4.4.2002) כשניסה לחלץ חייל פצועעל פועלו זה עוטר גד בצל"ש: "על גילוי רעות, אומץ לב ורצון עז להציל חיי אדם". בן 23 היה בנופלו.



גליתי שלי יקרה


אם המכתב הזה יגיע אליך סימן שקרה לי משהו.


היום בבוקר קיבלנו הודעה שהמבצע המתוכנן מאתמול יתבצע בעז"ה היום.


אמרתי לך שהמבצע השתנה והוא לא מה שהיה צריך להיות


לא רציתי להדאיג אותך יקרה שלי.


היה לי מאד קשה לא לספר לך את האמת אבל העדפתי את זה מאשר


תשתגעי מדאגה – "משנין מפני השלום" – גם השלום הנפשי של


האדם אותו אתה אוהב יותר מכל עלי האדמות.


אהובה שלי, אני מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה בעולם יותר


מלהיות איתך, לאהוב אותך ולהקים איתך בית ומשפחה, אבל מצד


שני אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה ולהכות את


הנבלים האלה מכה כזו גדולה כדי שלא יחשבו אפילו לעשות עוד


פיגוע או אירוע חבלני ויקחו בחשבון שכל פעם שיעשו זאת נכה


אותם במקום הכי כואב שיכול להיות, ונהיה מוכנים לשלם את המחיר.


אני מוכן להיות המחיר הזה.


אל תכעסי עלי אהובתי אבל ברגעים כאלה הרגש הכלל ישראלי שלך


הוא זה שאמור להוליך אותך ועליך להלום ברשעה כאילו אין לך חיים


פרטיים. "בצבאות דוד היו נותנים גט כריתות לפני יציאה למלחמה"


(תסתכלי ב"לאמונת עתנו" חלק ד')


יפה שלי, אני אוהב אותך כל כך והצער היחיד שלי הוא העובדה


שאת תצטערי ושאני לא אזכה להיות זה שיגרום לך להיות מאושרת.


הרי אין דבר בעולם שמגיע לך יותר מאושר. לכן אני מבקש מקסימה


שתהיי מאושרת! שתשמחי, שתאהבי ושתפרחי – כי כך ראוי לך.


אני תמיד אשגיח עליך מאיפה שאני אהיה ואדאג שתיפגשי עם אדם


שיסב לך אושר יותר ממני.


חמודה אל תשכחי – הכל לטובה ואם זה מה שבחר רבוש"ע אז זה מה


שצריך להיות. לנו נשאר רק לקבל זאת באהבה.


אני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך ותדעי שהדבר שנמצא לי בראש תמיד,


זו רק את, גם ברגעים האלה וגם אני בטוח שברגע שיקרה לי מה שקרה,


את תהיי הדבר האחרון שעליו אחשוב ואפרד מהעולם בידיעה שהייתי


הכי מאושר שיכול להיות וזה בזכותך.


תחשבי על זה שהפכת אותי לשמח ולמאושר שבאדם והבאת אותי להשגות


שכל חיי רק חלמתי להגיע אליהם.


אני אוהב אותך יקירה ומודה לך על כל הטוב והאושר שהשפעת עלי בזמן


שהיינו ביחד.


בעצם לא היינו ביחד אלא אנחנו תמיד יחד גם מלפני שבאנו לעולם וגם


לאחר שנפרדנו ממנו אנחנו יחד.


תזכרי את זה יקרה שתמיד תמיד אנו יחד הרי שורש נשמתנו יחד.


"כאן מאן דעביד רחמנא לטב עביד" -הכל לטובה גם זה, אני מבטיח לך


שאיפה שאני נמצא זהו המקום הנפלא ביותר שקיים, אני לא סובל ולא


מצטער, הצער היחיד שלי הוא על הצער שיגרם למי שנשאר – לך ולמשפחה


ולחברים. תפיצי את הבשורה יקרה – "אין יאוש – תמיד להיות בשמחה"


זה מה שאני מבקש ממך גם אם זה קשה.


אני יודע שממך אני יכול לבקש זאת בגלל שאני מכיר את השמחה והאושר


הטבעיים שקורנים ממך תמיד ושבהם כל כך התאהבתי והם מה שמשכו אותי


אליך בהתחלה כשראיתיך לראשונה.


יקרה שלי, אהובה שלי, אני אוהב אותך ותמיד אוהב, רק תבטיחי לי שתמשיכי


הלאה ולא תתני לסדום לנצח – את המנצחת וכך צריך להיות וכך נכון שיהיה.


אוהב אותך לעד ולנצח נצחים ותמיד נמצא איתך.


גדי."


 


 




על עמנואל מורנו / ערכן של 5 שניות


סא"ל עמנואל יהודה מורנו נפל בפעילות מבצעית באזור בעל-בק בלבנון, בסופה של מלחמת לבנון השניה. בשבת קודש פרשת "ראה" כ"ה מנחם אב התשס"ו איש של עשיה רבה ומיעוט בדיבור, חבר אמיתי ואוהב אדם, איש אמונה שמחובר לעם ישראל ותורת ישראל ברבדים העמוקים שלה.


עמנואל הי"ד היה איש של אמת וענווה.


"ברצוני לשתף אתכם בשיחה שהייתה לי ביום שישי, מספר שעות לפני שעלינו למסוק. זה תוכן הדברים. כיוון שאיני זוכר את הדברים מילה במילה. ישבתי עם עמנואל ודברנו על כל מיני מקרים שונים שיכולים לקרות לנו, ומה נעשה בכל אחד מהמקרים. בעקבות תקרית המסוק המצערת שקרתה שבועיים לפני כן, בה נורה טיל על מסוק ונהרגו בו 5 חיילים, נוצר איזה חשש מהטיסה במסוקים מעל לבנון. בעקבות כך שאל אותי עמנואל שאלה: "מה אתה עושה במידה וחס וחלילה המסוק שלנו חוטף טיל, ונשארו לך 5 שניות לחיות עד ההתרסקות?"


"לא יודע. אני משער שאהיה מאד עצוב מפוחד. אעצום עיניים ואחכה שזה ייגמר כמה שיותר מהר".


עמנואל חשב רגע ואמר: "מה שאני אעשה, וזה גם מה שאתה צריך לעשות זה להגיד 'שמע ישראל'…"


הסתכלתי עליו ואמרתי לו "בסדר, אז תגיד שמע ישראל… מה זה יתן לך? הרי בכל זאת שנייה אחרי כן המסוק יתרסק וכולנו נמות." אז הוא ענה לי משפט שעד עכשיו מלווה אותי ואני מאמין שהוא ימשיך ללוות אותי כל חיי:


"אם לאדם נשארות חמש שניות לחיות ועדיין יש בשניות האלו משמעות לחייו ושאיפה למה שאחריהם, משמע, לכל החיים שלו יש משמעות. אך אם לעומת זאת, לאדם נשארו חמש שניות, ואיננו מבין את חשיבות השניות הללו, אז כנראה אין משמעות לכל החיים שלו. כי אנחנו לא חיים בשביל לספק את היצרים או להנות ולחיות את הרגע, אלא החיים הם שלב נוסף בדרך לעולם הבא".


 


 




על הנרצחים בפיגוע במרכז הרב


בל' אדר א', התשס"ח, נכנס מחבל לבית המדש בישיבת מרכז הרב בירושלים ורצח שמונה מתלמידי הישיבה בעת שקידתם על לימוד התורה. נריה כהן, שגב פניאל אביחיל, יונתן אלדר, אברהם דוד מוזס, יוחאי ליפשיץ, יונדב הירשפלד, רועי רוט ודורון מהרטה ה' יקום דמם.


 


 



על יוחאי ליפשיץ


בתחילת השנה, בתקופת עשרת ימי תשובה, הייתי מתפלל תפילת ותיקין. גם אתה התפללת כמה ימים באותו מניין, ואז הפסקת. שאלתי אותך מה היה מיוחד באותם הימים שהתפללת בהם דווקא תפילת ותיקין. עניתי לי שבאותם ימים היית תורן, והתורנים צריכים לצאת אחרי 'ובא לציון', לכן, כדי שלא להפסיק חלק מהתפילה, התפללת ותיקין. באותו רגע הבנתי שיש לי עוד מה לעבוד בעבודת התפילה שלי…


 


 



על יונתן אלדר


הנקודה שתפסה אותי, עוד לפני כמה חודשים, בתחילת השנה, הייתה ההתמדה של יונתן. בשעות המאוחרות של הלילה בית המדרש של ישל"צ (ישיבה לצעירים) מתרוקן אט אט ונשארים בו מעט אנשים. אני זוכר כל כך בבירור את יונתן יושב בפינה שלו, ליד הספרייה של השישיסטים, לומד באופן קבוע. לא זז. לא מדבר עם החבר'ה. למרות שבאותה תקופה היה נוהג קבוע של השישיסטים להתאסף באחורי בית המדרש ולקשקש על פוליטיקה רבנים וכדומה יונתן היה השישיסט היחיד שלמד באותן שעות. פשוט למד, אפילו לא העיר להם. לפעמים הייתי נשאר בין האחרונים בבית המדרש, וכל פעם כשיצאתי הייתי מכבה את האור בחלק מבית המדרש, בדרך כלל הקדמי. ויונתן, אני מניח, היה מכבה את השאר.


(מתוך החוברות "בשביל הנשמה")


המלצה: שירים מתוך הדיסק "וכל מאמינים" של תלמידי ישל"צ.


 


 



קטע שכתב יוני נתניהו


אני מעדיף לחיות כאן תוך לחימה מתמשכת מלהיות חלק מן העם היהודי הנודד. כל מקרה של התפשרות יגרום לקרוב הקץ. כיוון שאין לי כוונות לספר לנכדים שלי על מדינת־היהודים במאה העשרים כעל אפיזודה חולפת וקצרה באלפי שנות נדודים, אני מתכונן להאחז כאן בכוח רב.


 


 



מתוך ספר מאמרים לזכרו של דרור וינברג הי"ד / הרב מאיר כהן


"מן המקובל לייחס לזיכרון ערך של פעולה המתייחסת לעבר, ועוסקת רק בעבר. זיכרון, כך מקובל, זו הסתכלות נוסטלגית על משהו שהיה, חדל ונגמר. להסתכלות הזו יש משמעות נפשית וגם מוסרית. משום כך גם מה שמכונה "הנצחה" בא לידי ביטוי בפתיחת אלבומים, בשירת שירי פלמ"ח, בהצבת אנדרטאות וכו'.
אני לא מתנגד לדברים האלה אבל לעניות דעתי אין זו המשמעות המלאה של זיכרון והנצחה כפי שאני מבין. לא בסוג הזה של זיכרון והנצחה אנחנו עוסקים
.
זיכרון זו פעולה אקטיבית זיכרון זה מפעליות, זה חיים, זה תוספת חיים, מתוך הכרת ערך גודל החיים שהיו ונפסקו לרגע, ע"י פעולת הזיכרון אנו משתלמים, מתקדמים ופועלים כדי להשלים את החסר. זה ההפך הגמור ממה שנתפס בזיכרון בו אתה יושב מספר סיפורים על מה שהיה, שבו אתה מסתכל על תמונות ואומר איזה חיים גדולים היו, איזה דור נפלא, איזה טיפוס גדול וכלום מזה לא נשאר
.
זיכרון זו פעולה שמתוך הכרת גודל החיסרון, גודל ההעדר אנחנו מתמלאים אחריות שמתוכה אנחנו מנסים להשלים את גודל החלל שנפער בחיים הפרטיים שלנו ובחיים הכלליים שלנו.."


 


 




מגש הכסף / נתן אלתרמן


"..והארץ תשקוט
עין שמים אודמת
תעמעם לאטה
על גבולות עשנים.
ואמה תעמוד-קרועת לב אך נושמת..-
לקבל את הנס
האחד אין שני…


היא לטקס תיכון. היא תקום למול סהר
ועמדה טרם יום, עוטה חג ואימה.
אז מנגד יצאו
נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.


לובשי חול וחגור וכבדי נעלים
בנתיב יעלו הם
הלוך והחרש.
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום הפרך וליל קו האש.


עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,
ונוטפים טללי נעורים עבריים –
דם השנים יקשט,
ועמדו לבלי-נוע.
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.


אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,
ואמרה:מי אתם? והשנים שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש הכסף
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים.
כך יאמרו, ונפלו לרגלה עוטפי צל


והשאר יסופר בתולדות ישראל."


 


 



 


 


 


תיוג: יום הזיכרון, חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, טקסים, קידוש ה', אהבת הארץ, אהבת המולדת, סיפורי גבורה, סיפורי נופלים, יוני נתניהו, דרור וינברג, שיירת הל"ה, פיגוע במרכז הרב, עמנואל מורנו, גדי עזרא, במותם ציוו לנו את החיים, טקס ליום הזיכרון, רעיון לטקס יום הזיכרון, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, קטעים ליום הזיכרון.


 


 

קבצים מצורפים

לפעולה זו לא צורפו קבצים

פוסטים נוספים