מחלקת הדרכה

נושא: ארץ ישראל
סוג פעילות: פעולה
מתאים לגיל: חב"ב (ט ומעלה)
רמת פעילות: קלילה

הכל מקושר לקודש,האמנם?(פעולה)

מתאים ל: שבת


 
 

עמודים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ויהיו כל מעשינו לשם שמים (פעולה)


כולנו קדושים! (פעולה)


 
 
 
 



  • החניכים יבחינו בהבדל העקרוני בין תנועת המזרחי לרב קוק- היהדות כדת אל מול היהדות כחיים.


  • החניכים יתבוננו בציבור הדתי לאומי לאור אבחנה זו.

 



 



הקדמה למדריך:


מיד אחרי הצהרת בלפור ייסד הרב קוק את תנועת 'דגל ירושלים'.


הצהרת בלפור= הסכמת הבריטים לתמוך בבית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל.


הצהרה זו היוותה בעיני הרב קוק מאורע אשר אישר כי באמת תחיית עם ישראל מתרחשת,


למרבה ההפתעה, דרך סוג יהדות שמצד אחד מבטא אידיאלים לאומיים משיחיים ומאידך אינו שומר תורה ומצוות.


הרב רואה את 'דגל ירושלים' כתוספת וחיזוק לצדדים חלשים בתנועה הציונית, ובתנועת המזרחי בפרט, הוא אינו רואה אותה כאלטרנטיבה חלופית.


הרב רואה בציונות את התעוררות החלק הנשמתי של האידאה הלאומית הלוקה בחסר אצל שומרי תורה ומצוות, הוא מבין שזה בלא זה יהיה חסר, כגוף בלא נשמה ולהפך.


הרב מקים את התנועה למרות קיומה של תנועת המזרחי אותה הקים הרב ריינס.


תנועת המזרחי היא תנועה המורכבת מכמה זרמים ועברה שינויים רבים-


אך אין זה מענייננו, אנחנו נתייחס לקוויה הכלליים.



 



 

שלב 1


נקריא את הסיפור הבא:



(אפשר לתת לכל חניך במעגל לקרוא קטע..)



– "מתי תבוא לשבת הביתה כבר? אנחנו לא ראינו אותך כבר חודשיים!


כל האחים והאחיות שלך מגיעים לשבת, אולי תגיע?" כך נגמרת כל שיחה ביני ובין אימי.


האמת, קצת קשה לי להיות בבית שבתות… העיתונים, השיחות על ספורט בשולחן שבת,


עסקים וכל דברי העולם הזה.. מה הם לא מבינים ששבת זה יום קדוש?


איפה דברי תורה, איפה זמירות שבת?


תמיד התורה נדחקת לקרן זווית ומקבלת מקום נקודתי ורשמי בשתי דקות של דבר התורה שאבא מבקש ובשניים-שלושה זמירות שבת, הרי בכל זאת- שבת היום,


צריך לשיר… תמיד עולות בי המילים: "התורה כאדישקעייט", זה מה שהיא בשבילם,


תרבות, מסורת, אורח חיים דל מרוחניות וטעמים אשר מתיימרים להאיר כל חדר ומרחב בחיים.


מאז שהגעתי אל הישיבה אני מתמלא בעוד ועוד ביקורת על המשפחה שלי,


אין ספק שיש בי טינה על הצורה בה חונכתי מבחינה דתית ,


ועל אורך החיים הלא תורני שהנחילו לי מילדות, איזה מן דתיים הם?


הכול אצלם רגיל לגמרי, ביישוב שלנו ישנם מספר רב של משפחות שהכניסו טלוויזיה הביתה,


איזו צביעות זו! מצד אחד לעמוד בצד התורה והקדושה לחנך לשמירת תורה,


להיות אלו שמייצגים אותה ומנחילים את ערכיה ורוחה,


 ומצד שני- לחיות חיי חולין שהם לגמרי חילונים,


מה כבר ההבדל בין הורי לבין חילוני אידיאליסט שמצד אחד אינו שומר תורה ומצוות,


ומצד שני מבין את סכנות הטלוויזיה והאינטרנט ומחנך את ילדיו לערכים ולמוסריות גבהה, ציונות ואהבת הארץ? הם מאוד דומים אחרי הכל…


אני תמיד מהרהר על אבא, איזה אישיות מקסימה,


האדם הכי מדהים שיכול להיות, גיבור ישראל. אבא לחם בשתי מלחמות,


מתנדב למילואים עדיין והוא בן 50! איפה ישנם עוד כמוהו?!


הוא חינך אותנו על ערכים כמו: "מצוות יישוב הארץ", "גמילות חסדים", "גאולה" ,


אבא היה תלמיד בישיבה תיכונית ושירת בצבא ביחידה חשובה,


אבא הוא צאצא של המהר"ל- יש לו אילן יוחסין עד לדוד המלך!


מה ההבדל בינינו שעושה לי כ"כ חוסר שקט בבטן….?"


 



נשאל את החניכים:



האם אתם מזהים אצל אנשים שאתם מכירים פער כזה?


מה לדעתכם השוני בין האבא לבן?


מדוע הבן כ"כ מתקשה עם משפחתו?, מהיכן נובע הקושי?


האם לדעתכם ישנו כאן שוני מהותי?


 



נסכם:


ההבדל בין האב לבנו אינו רק הבדל כמותי בזמן שכל אחד מהם מקדיש ללימוד תורה,


 או במספר המצוות שהוא מקיים. אלו רק ביטויים חיצוניים לשוני מסוים בהשקפת עולם.


בעוד האב אוחז גם בתורה, וגם אינו מניח את ידו מציונות ומ"ישראליות" – שייכות לתרבות העכשווית של החברה בישראל,


אצל הבן כל מה שהוא עושה נובע מתוך תורה. הוא לא גם וגם!


הוא אוהב את העם ואת הארץ לא מפני שהוא ישראלי טוב, אלא מפני שזו דרכה של תורה.


 


 




 

שלב 1


המזרחי לעומת דגל ירושלים


נחלק את הקבוצה לשניים, לכל קבוצה מספר משפטים כתובים על בריסטול,


קבוצה אחת תייצג את ההשקפה של 'תנועת המזרחי' וקבוצה אחת את 'דגל ירושלים'.


כל קבוצה תתכנס בנפרד ותתבונן במשפטים,


אפשר שכל חניך ייקח משפט ויטען אותו, אפשר גם שכל הקבוצה תטען את כל הטענות ביחד,


על כל קבוצה לשכנע את הקבוצה השנייה בדרכה.


נאפשר לויכוח להתגלגל,


כאשר המטרה היא הבלטה של השוני המהותי והתוודעות אל שני הצדדים דרך דו-שיח.


תוך כדי ישיבה בקבוצות והכנת המשפטים המדריך יסתובב בין הקבוצות ויעזור לחניכים להבין את האידיאולוגיה מאחורי כל צד.





 


'המזרחי':




  • הציונות מסייעת לקיום כל המצוות (למשל קיום מצוות התלויות בארץ) ולכן נחבור אליה.


  • הזהות שלנו בתור דתיים ובתור ציונים הם שני דברים נפרדים, יש קיום מצוות, ויש את החיים התרבותיים והחברתיים בארץ ישראל, החיים כעם בארץ וכל המשתמע מהם, הם בגלל ההכרח לחיות כעם, אין זה חלק מהיהדות שלנו…


  • להיות ציוני משמע: להאמין בתורה ובקיום מצוות, להיות חלק מהתנועה הציונית החילונית.


  • לא נוכל לשרוד בארץ ללא קיום התורה, חייבים להחזיק בשני קצות החוט.


  • ידועה השקפת הרב סולוביצ'יק שלא רואה במדינה משהו ששייך לעולם התורה, היהדות- הדת לחוד, והמדינה לחוד. ישנם מצוות הקשורות לארץ, אין מצוות הקשורות לזהות לאומית, לזהות לאומית ולדת אין מן המשותף.. ציונות לחוד ותורה לחוד!


  • זהות לאומית וחיי ארציות לא קשורות לתורה, התורה עניינה עבודת ה', לאומיות זה חידוש של גויים שלא היה קיים בתקופת התנ"ך!


  • אנחנו רגל אחת בעולם הקודש, עולם התורה והמצוות, רגל אחת בעולם החול כמות שהוא..


  • בבי"ס ילמדו תורה וילמדו מקצועות חול, אנחנו רוצים אמנם תורה, אבל אנחנו גם חיים בעולם הזה!


  • המטרה היא להעצים את עולם החול ומאידך את עולם הקודש ולהיות חזקים בשניהם!


  • אמנם אנחנו נראים בינוניים אבל המתינות שלנו נובעת מהיותנו בשתי הצדדים והזדהותנו איתם!


  • הציונות היא הקמת זהות לאומית, המדינה היא הכלי שלנו על מנת לחיות בארץ, הן אינן באות מן הקודש, הן אמנם עזר לקיום מצוות רבות.

 



'דגל ירושלים':




  • היהדות אינה דת, נאמר לנו "ואעשך לגוי" לא 'ואעשך לדת'. הייעוד שלנו הוא להיות עם, עם כל המשתמע מכך!


  • זהות לאומית אינה סותרת קודש, להפך! עלינו להיות עם קדוש.


  • איננו יהודים מהצד הדתי וישראלים מהצד הלאומי, להיות יהודי זה להיות ישראלי!


  • היותנו עם שחי חיי קודש בכל מרחבי החיים זה הוא בדיוק החידוש של עם ישראל!


  • תורה וחיים ארציים אינם סותרים – המיוחד בעמ"י הוא היכולת לקדש את החול.


  • מצוות רבות הן מצוות התלויות בארץ, אנחנו חיים כאן בתור עם רק כדי שנוכל לקיים את המצוות?! אולי המצוות התלויות בארץ הן הדרכים להאיר ולקדש את חיי החברה הישראלים!


  • לתורה יש אמירה כיצד צריכים להראות החיים הציבוריים של עם ישראל : שמיטה, יובל ,סנהדרין ומלך, אלו דוגמאות למצוות שתכליתן היא תיקון הקיום הלאומי- ממלכתי ולא רק תיקון האדם הפרטי.


  • מקצועות חול צריך ללמוד מפרספקטיבה של קודש


  • החול אינו איום, החול צריך לשרת את הקודש- להיות מרכבה בשבילו.


  • עולם החול בשורשו נטוע בעומק עולם הקודש, מתוך הקודש ניגש אל החול, מתוך הנטיעה העמוקה בקודש נוכל לעמוד במרחבי החול ובאמת לקדשם!


  • הניסיון של המזרחי להיות רגל פה ורגל שם רק מייצר בינוניות בשני התחומים!


  • עמוס עז הגדיר בצדק מסוים את הציונית הדתית: 'משגיחת כשרות בקרון המסעדה של רכבת הציונות'. האתוס עליו צמחו ילדיה היה אתוס החילוני עם שמירת מצוות מסוימת, מה הפלא שחילון בני הנוער נוגשׂ בה בכל פה!


  • הציונות היא מהלך גאולה וישועה המחולל את מאורעות השעה. מדינת ישראל אינה יישות מדינית בלבד, כי אם יסוד כסא ד' בעולם, ובסיס למימושה של גאולת ישראל.

 



נסכם:


ההבדל בין המזרחי לרב קוק לענייננו הוא שהרב ראה את הכל נובע מתוך קודש.


עפ"י שיטתו, מתוך שנהיה נטועים עמוק בקודש נוכל לקדש את כל מרחבי המציאות.


לעומתו, המזרחי, אבי הציונות הדתית, תפסו את הציונות ואת העשייה בעולם החול בכלל, כמרחב שונה ונפרד לחלוטין מהזהות הדתית –


רגל אחת נטועה בקודש ורגל אחרת נטועה בעולם החול.


כאמור, זוהי הסיבה מרכזית שבגללה לא חבר הרב קוק למזרחי. הרב לא הסכים להבדיל בין הציונות- דהיינו: הזהות הלאומית שלנו-


הישראליות שלנו, (וכן כל המרחבים המדיניים, הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים), לבין הקודש, עלינו לקחת חלק בכל אלו, אך מתוך קודש…


הרב לא תפס את העולם הדתי כסגור בתוך גבולות ההלכה, ואת מרחבי החברה הישראלית כמשהו שעומד בפני עצמו,


הרב ראה את התורה ואת היהדות כדרך חיים של קדושה, עם ישראל הינו "גוי קדוש" ולא 'דת קדושה', יעודנו הוא להיות עם קדוש,


עם על כל מרחבי החיים שהוא פותח ומחייב אותנו לחיות בתוכם, מטרתנו היא להעמיד עם שהוא כולו קודש. המילה עם גוזרת משמעויות רבות מעבר לקיום חוקי דת , ולא מתיישבת עם הזנחת מרחבי החולין!


המזרחי היו ציוניים, אך הציונות שלהם היא כמין הכרח קיומי לחיים מדיניים, אין הישראליות החברה והתרבות קשורות אל עולמנו הדתי- תורני, יש חול ויש קודש, היותי אזרח במדינת ישראל היא דבר אחד והיותי אדם דתי זה דבר אחר, יותר מזה,


כדי להיות אדם דתי טוב יותר ולעבוד אתה ה' טוב יותר אין הכרח לחיות במדינת ישראל.


כאשר אנחנו מסתכלים על מי שנראה לנו 'דתי לייט' כ- 'סתם אדם לא רציני מבחינה תורנית' עלינו לדעת כי הדבר נובע מתפיסה דתית שעליה גדל הדור הקודם!



 


 


 

שלב 3


אקטואליה


הרב טאו: "אמנם תנועת דגל ירושלים, על פי מסגרותיה הרשמיות כבר אינה קיימת, אך הרעיון העומד ביסודה חי וקיים וחיוני להמשך הבניין ופריחתו."


(נשמה לעם עליה, עמ' פה )



כשאנחנו מסתכלים היום על הציבור הדתי-לאומי על כל פלגיו הדברים מעט מטושטשים,


קשה היום להסתכל על רב או על פלג מסוים בציבור ולזהות אותו עם 'הציונות הדתית' בצורה הקלאסית שלה. הציונות הדתית מלאה בחילוקי דעות, גישות שונות, אמירות שונות וכדומה.


 


לא כל הציונות הדתית מתאפיינת בהקפדה על קלה כחמורה,


לא כל הדתיים לאומיים כיום מתאפיינים בהפרדה בחברה,


לא בכל קהילה הרבנים מובילים את הציבור באותה מידת השפעה.


גם ביחס לאקדמיה קיימות גישות שונות-


אנחנו מוצאים ישיבות המשלבות לימודים אקדמאים לכתחילה- כחלק מתוכנית הלימוד בישיבה ומאידך ישיבות המתנגדות עקרונית לכל לימוד אקדמאי ובודאי שלא בתוך הישיבה.


באופן דומה קיימות גישות שונות ביחס לתרבות החילונית,


בעוד חלק מהדתיים לאומיים לוקחים חלק מלא בתרבות וצורכים תרבות ללא צנזורה, אחרים מחרימים אותה לגמרי.


מצד שני, רוב רבני הציבור הדתי-לאומי רואים עצמם כתלמידי הרב קוק.


כמעט בכל הישיבות של הציונות הדתית לומדים את משנתו ומחנכים לאור דמותו.


 



שאלות לדיון:



האם אתם מצליחים לראות את שורשי החילוקים בציונות הדתית היום,


 כפונקציה הנמשכת מההבדל בין דגל ירושלים של הרב לבין תנועת המזרחי- הציונות הדתית הקלאסית?


מדוע לדעתכם ההבדלים מטושטשים ואינם "מונחים על השולחן" בצורה ברורה?



רובו של הציבור הדתי לאומי הישן חונך על ברכי המזרחי,


סיעתו של הרב קוק הייתה מראשית המדינה עד למלחמת ששת הימים יחסית קטנה.


הורים רבים (למשל האבא בסיפור שקראנו) התחנכו על עקרונות המזרחי, אנשים חיו לגמרי בתוך עולם התרבות החילוני (לכולם למשל הייתה טלוויזיה בבית), נשים לא בהכרח לבשו כיסוי ראש ולא הייתה הפרדה בין גברים לנשים.


באופן כללי ההקפדה על ההלכה לא היית כ"כ רצינית (יש אומרים שהדבר נובע מהתחושה של רגל פה ורגל שם, כך נוצר מצב שבו לא נמצאים באף אחד משני הצדדים בצורה רצינית – זו הבינוניות של הציונות הדתית הקלאסית).


 


אחרי מלחמת ששת הימים עמדו אנשי הציונות הדתית, (אשר בשונה מהרב- לא ראו במדינת ישראל ובכל מה שקשור בה משמעות רוחנית)


מוכי תדהמה, חזרנו להר הבית ולירושלים- הלב שלנו! אכן הגיע עת הגאולה.


השיבה לארץ, ייסוד המדינה ומעל כולם השיבה לירושלים ולהר הבית, הינם אבני דרך בתהליך הגאולה השלימה.


 


כך התמזגו הציונות הדתית ותנועת המזרחי וכך קיבלנו את חוסר הסדר שאנו רואים כיום..


החברה הדתית עברה התחזקות אמונית גדולה, בעקבות אימוץ פרשנות התקופה והדור ע"פ משנתו של הרב קוק זצ"ל, מספר המשפחות החל להתרחב (נתון ע"פ פרסומי האו"ם של אותה תקופה) וההקפדה על ההלכה השתפרה, הפרדה בין גברים לנשים החלה להיות נפוצה, יותר נשים החלו לכסות את ראשן, המעבר מהתיכון למסגרת של לימוד תורה הפך להיות חלק בלתי נפרד ממסלול החינוך הדתי לאומי- קמו מכינות קדם צבאיות וישיבות הסדר.



 


-האם לדעתכם הערבוב עדיין כמו שהיה אחרי מלחמת ששת הימים בשיא פריחת הציונות הדתית?


-האם לדעתכם נחלשה ההשפעה שלנו והרלוונטיות שלנו?



האם הזיווג בין המזרחי לבין הרב קוק נכשל?


האם אנחנו עדים לנסירה שהגיעה בעקבות השורשים השונים אשר הם הסיבות למחלוקות ולשוני שאנחנו מכירים היום?


אמנם אנחנו מבינים מדוע קיים ערבוב בין הצדדים ואף רב מאוד המשותף (מלחמת ששת הימים- זהו הזיווג שחיבר בין שתי התפיסות, של המזרחי ושל הרב קוק).


יש כאן את הרב שמציב רגל בקודש ושואף מתוכו להגיע לכל חדרי המציאות החולית, ותפיסה אחרת שרוצה לשים רגל אחת כאן ואחת כאן-


דבר שגורם למתינות יתרה ולקבלה של המון דברים שמי שהולך עם הרב לא יכול לקבלם.


 


"יש הטוענים כי מלכתחילה הזיווג בין הציונות הדתית הקלאסית, לבין משנת הרב קוק בלתי אפשרי. אמנם, אד-הוק, זיווג זה נוצר בעקבות מלחמת ששת הימים ותוצאותיה, אולם מדובר בשתי תנועות שהן דומות חיצונית אך מובחנות בעומק הדברים, כך שזיווג זה לא היה יכול להתקיים לאורך זמן.


איש הציונות הדתית הקלאסי אינו מעוניינים במינוחי גאולה או בקידוש הכל, כי אם בשתי הרגליים,


הוא אינו מעוניין בנטייה חזקה לכיוון הקודש, לנטישת התרבות והחברה המעורבת וכדו'.


במקביל, איש תנועת הרב קוק מביט בבוז על הציונות הדתית הבינונית, ואינו מכיר בדבר מה אחר המצוי מחוץ לקודש. הוא אינו יכול לקבל בשום אופן את תפיסת "שתי הרגליים".


לפיכך הפילוג בלתי נמנע."


(הרב יובל שרלו- "הציונות הדתית לאליטות החדשות")


 



-איזה הבדלים לדעתכם נובעים מתוך השוני המהותי?


-האם לדעתכם צריך לגשר על השוני?


-האם לדעתכם צריכים לחבר בין התנועות?


-איפה אנחנו היום לעומת חזונו של הרב (שהכל ינבע מתוך הקודש)?


-האם ביכולתנו לפעול על מנת לקדם חזון זה? באיזה אופן?


זה נמצא בכלל בלקסיקון השאיפות שלנו?


 


"מחיר הזיווג בין שתי התנועות נחשף לשתיהן. תנועת בית המדרש של הרב קוק גילתה כי המפגש עם הציונות הדתית גרם לה להיפתח לעולם שלא הייתה רוצה להיפתח אליו. המפגש עם הטלוויזיה, עם לימודי החול ותרבותם, עם החילון, עם הבינוניות הדתית, ועם תחומים נוספים שאפיינו את הציונות הדתית הביא לצורך להזדהות עם דברים שאין בית המדרש של הרב קוק מזדהה עימם אלא בדיעבד. במקביל, גילתה הציונות הדתית כי למפגש עם משנת הרב קוק יש מחיר – קבלת החלטות לאור תפיסה גאולית ולאו דווקא לאור הנראה לעיניים; תפיסת ה"הכל קודש" מהווה למעשה חנק, כיוון שהיא תובעת באופן מתמיד את היצירה המגויסת והכנסתה למסגרות המכונות מראש וכדו'. מעבר לכך, בבית המדרש של הרב צבי יהודה זצ"ל הודגש בעיקר הצד הלאומי הכללי של משנה זו. הדגשה זו יכולה להיתפש בתור דריסת היחיד ועולמו הפנימי."


(הרב יובל שרלו- "הציונות הדתית לאליטות החדשות")


 


 



 

סיכום


תפקידינו היום הוא להרים את דגל ירושלים. להפיץ את הרעיון שהכול מקושר לקודש.


לפעול למען הפיכת המדינה ממדינה ככל העמים לייסוד כיסא ה' בעולם.


דווקא עתה כאשר כמעט כל פלגי הציבור הדתי-לאומי מקושרים ברמה זו או אחרת לרב קוק,


תוכל התפיסה של דגל ירושלים, הרואה בציונות ובהקמת המדינה מהלך של קודש,


למצוא מסילות לליבם של כל בני הציבור הציוני-דתי.


כאשר בציבור הדתי-לאומי תבשיל ההכרה מה צריכה להיות מדינת ישראל,


ממילא יחדור הרעיון גם לשאר שדרות העם.


אז תמלא תנועת דגל ירושלים את ייעודה, אותו לא הצליחה למלא עת הוקמה ע"י הרב קוק.


 


 



 


 


תיוג: דגל ירושלים, הרב קוק, תנועת הרב קוק, תורה, קודש, קדושה, חיים של קודש, קידוש החול, תנועת המזרחי, שילוב בין קודש וחול, ציונות דתית, הציונות הדתית, הקשר בין המדינה והיהדות, מדינה של קודש, תרבות, אורח חיים, לחיות בקדושה, הציבור הציוני-דתי, הציבור הדתי לאומי, הכל קשור לקודש.


 


 

קבצים מצורפים

לפעולה זו לא צורפו קבצים

פוסטים נוספים