מחלקת הדרכה

נושא: אחדות וגיבוש
סוג פעילות: חומרי העשרהקטעים יפים
מתאים לגיל: חב"ב (ט ומעלה)
רמת פעילות: קלילה

מחשבות על המחשבות שמטרידות אותנו…

מתאים ל: שבת, יום חול


 


 


עמודים נוספים שיכולים לעניין אותך:


האם הר הבית בליבנו?


לב העולם-לב האומה (פעולה)


 


 


 


אני חושבת לי עכשיו על העולם שלנו, עד כמה הוא גדול ואיזו עוצמה אדירה יש בו. דבר כ"כ עצום שאתה יכול לכוונן אותו ולנצל אותו לדברים הטובים או לרעים. תמיד אנחנו חיים על המאזניים האלו, הן פשוט רודפות אותנו.


אני אומרת לעצמי, אני כבר בכיתה יב' ומה עשיתי כבר בחיים שלי? מה אני באמת יודעת? מה אני באמת חושבת? לא יודעת… זה משו שמעסיק אותי הרבה זמן, כל הזמן. הרי בתכלס החיים שלנו רצים, ואין לדעת מה הולך לקרות לנו עוד שניה, מחר ובעוד שנתיים. זה הזוי. אין, החיים האלו הזויים.


אני מהבנות האלה שתמיד חושבות, המוח שלי עובד מחשבתית 24/7. אפילו כשאני ישנה… בחייאת, מזו האובססיה הזו? המחשבה לא נחה לרגע. אני יושבת במפגשים חברתיים, אני נוכחת, אני זורמת. אבל בעצם מה? אני כולי במקום אחר בכלל, חושבת רק על כל מה שאני רואה ועל כל מיני הרהורי לב. אז אני שם או לא שם? איפה אני באמת?


ואפשר גם לקשר את זה לדור הפלאפונים, איפה אני באמת עכשיו? אני חצוי כל הזמן בין שתי עולמות? לא שם ולא שם. אני לא באמת נמצא עם מי שמדבר מולי. בעניי זה ממש מזעזע, זה אחד הדברים הכי קשים ששאבו את העולם שלנו, זה פשוט נורא. אנשים הולכים למפגשים חברתיים והם לא יכולים להרפות מהפלאפון לרגע.


בואנה, אחי, אז מה אתה רוצה בכלל?! כל הזמן מדברים איתנו על זה, אין כבר על מה לדבר. כל סמינריון, כל שיחה וכל לימוד למחשבה וכו'.. אין, זה גם כן מציף את החיים שלנו. כ"כ הרבה דברים.


זה באמת מעניין אותי, עד כמה אנשים חושבים על בית המקדש נגיד. זה אומנם כ"כ בתודעה שלנו ובמחשבה שלנו, אבל יש לנו עוד כ"כ הרבה דברים לחשוב עליהם. על כמה האמא מעבודת הניקיון חייבת לי, ואיזו עוד שמלה ממש באלי לקנות, וכמה שאני בלחץ מהבגרות הזו והזו, ולמה היא חייבת להיות כ"כ מעצבנת, ומה מפריעה לי בה, וכמה שהוא חמוד, אולי הוא החתן שלי בעתיד, ואיזה צחוקים היה אתמול עם החבר'ה, ומה אני אעשה מחר? איך אני אמלא את החופש שלי? למה אני תמיד עייפה? למה בוהים בי באוטובוס. ויש גם את התהיות העמוקות יותר, למה יש כ"כ הרבה פיגועים בארץ שלנו, ארץ ישראל? למה המדינה שלנו כנועה? פוליטיקה, מי מדבר ומי עושה, איך אני יכולה להיגמל מהקנאה שבוערת בי, והגאווה… מה אני אעשה איתה? כ"כ הרבה דברים… בחייאת, חאלס. מה נסגר איתנו בני האדם? לאיזה בור נשאבנו? מזה השאול הזה?


אבל שחלילה לא נשכח את החברה האחרים. כמו שאנחנו הבנות קוראות להם – "הדוסות". האלה השפיציות שתמיד חושבות על הגאולה ובית המקדש, מנסות רק להתקדם ולהשתפר ואיך להיות טובות יותר. לוקחות על עצמן מלא דברים, מלא שיפורים, ציפיות, שאיפות. שהנוכחות שלהן מכניסה בך את האמונה, את עולם האמת, עולם התורה. איך הנוכחות של הקב"ה היא בכל מקום בחיים שלנו, הוא ששומר עלינו הכי טוב, וממש הולך איתנו יד ביד במסע החיים. זה מדהים, האנשים האלה עם האמונה החזקה הזו, שאתה מסתכל להם עמוק בעניים ואתה רואה רק אור, אור של שמחה שקורן החוצה מרוב פשטות, טוב ואמת. בכל מקום אנחנו מוצאים את האנשים האלו, ואנחנו כ"כ צריכים אותם, הם עושים כ"כ טוב.


כל אחד צריך את הרגע הזה שאתה חוזר לחיים ואומר יש פה גם תורה, תורת חיים – שחשוב לא לשכוח. אנחנו חיים אותה, זה לא סתם. זו לא סתם תורת חיים. תחשבו על זה שבתכל'ס כל המצוות הללו וכל המגבלות הללו הן באמת רק לטובתנו, הן מובילות אותנו לחיים המאושרים ביותר. איך לחיות בצורה הטובה ביותר, האמיתית ביותר.


בואו ניקח נגיד את שמירת נגיעה. אני מרגישה שיש בזה כ"כ הרבה עוצמה וזה דבר חשוב. גבר לא סתם צריך לנגוע באישה ולהפך. לכל בן אדם יש את הגוף האישי שלו, אישה שומרת את גופה לבעלה בלבד. למה היא צריכה לגעת בעוד גברים? זה טהור כ"כ לשמור נגיעה. הרי מגע הוא דבר חזק, שפותח עולמות. חיבוק – זה לא סתם חיבוק. ילדה שנמצאת בדאון של החיים, דיכאון ועומס נפשי קשה, ברגע שהחברה הכי פשוטה, לא תגידו חברה טובה, תבוא ותחבק אותה, ואוו… מה שזה עושה. היא מתרוממת. אומרים שאם מתחבקים 18 שניות הגוף מפריש חומר טוב, שמקפיץ לנו ת'לב לשמיים מרוב שמחה. תנסו את זה פעם. זאת אהבה. פשוט אהבה.


ואם כבר מדברים על אהבה. בואו נתחיל מזה שאהבת חינם זה דבר לא קל, אשרי האלה שקל להם לתת חיוך לכל אדם, גם הפשוטים. אבל בואו נדבר על הלא פשוטים, אלה שפגעו בך, או האלה שסתם עושים לך מעצבן בעין, ושפשוט לא באלך לאהוב. יום אחד הייתה לי איזו מסיבה בנוער, והייתה איזו פעולה, ובסוף הפעולה, המדריכה של חברות שלי מהאולפנה הגיעה, סתם כי היא הייתה באיזור והיא קפצה להגיד שלום. עכשיו לא תגידו שאני מכירה אותה, אולי ראיתי אותה פעם אחת, אבל מה שכן – היא יודעת שאני איתן בשכבה. ואחרי שהיא אמרה לכולן שלום היא פשוט באה ואמרה גם לי, חיבקה אותי, שאלה אותי לשלומי. עכשיו תבינו, אתם לא מכירים אותי, אני הבן אדם הכי סנוב שקיים. אני מסתובבות עם המחשבה שכמה שפחות, יותר טוב בנוגע לקשרים רדודים עם בני אדם. כלומר, מה אני צריכה להתיידד עם הבן אדם הזה עכשיו. הוא לא מועיל לי בחיים ואני גם לא אפגוש אותו יותר בחיים. סמינריונים וכל זה – אני פשוט יושבת בצד ולא מדברת, לא זורמת עם אף אחד. יש לי את החבר'ה שלי, את מי שאני מכירה ואוהבת וזהו. ופתאום שהיא באה אלי ואמרה לי שלום אז אחת הבנות עושה לה, “מה, את מכירה אותה?” והיא ענתה לה בכזאת פשטות, “מה.. אני מרבה באהבת חינם.” היא שבתה אותי אותה הבחורה. פה אמרתי, אין, זה מה שאני רוצה להתקדם בו השנה, אני רוצה להרבות באהבת חינם. למה כל הזמן לשנוא סתם? שנאת חינם.


כל המלחמות בין דתיים לחילונים, לכופרים ולחרדים. המלחמות המטופשות האלו בין החמשושים-לשישיסטים-שביעיסטיםשמיניסטים. כאילו, בחייאת. למה לא להיות חברים? למה לא מן אחוה כזו? זה בדוק מניסיוני האישי שזה מעשיר את המפגשים של הנוער, כי אתה מדבר פתאום עם עוד אנשים, מגלה עוד עולם פנימי של מישהו. הרי בסופו של דבר כל בן אדם יהודי בעולם שלנו יש בו את ניצוץ בית המקדש, רצון עז לעולם שלם. אני בטוחה שזה קיים בכל אדם, גם ברחוק שברחוקים. כי הרי כולם יודעים שברגע שיבוא בית המקדש, העולם יהיה פשוט מושלם, לכולם יהיה טוב, עם ישראל יהיו השולטים, עם ה'. ככה העולם צריך להיות. התורה של הקב"ה היא תהיה מוליכת העולם, כולם ידעו אותה ויחשקו בה. תנסו לדמיין את זה רגע, זה לא עושה לכם משהו?


דודה שלי סיפרה בשולחן שבת לא מזמן, שבצום תשעה באב היא הסתכלה באינטרנט כדי להתעדכן בדברים רגילים. פתאום היא רואה כתבה עם דיווח שמישהו מוסר שנשמעו תקיעות שופר עזות באיזור יריחו, ושהנה הגיעה לנו הגאולה, והוא מפרט מה הולך ומה קורה, והיא אומרת "הנה, זה קורה" היא נכנסה לכ"כ התרגשות, היא סיפרה שהיא מעולם לא חוותה התרגשות כזו, מן פרץ אדרנלין שאי אפשר להסביר לאף אחד. משהו שרק אנחנו היהודים נחווה ביום שיבוא המשיח. היא לא האמינה שזה סוף סוף קורה, הרי כ"כ הרבה שנים של גלות. הנה, הגיע זמן גאולתכם. בסוף מסתבר שהיא לא סיימה לקרוא את הכתבה, והיא כבר מקפיצה את כל הבית, “חבר'ה, תעלו לאוטו, הגיע המשיח" ואף אחד לא הבין מה היא רוצה. אח"כ הבן שלה אמר לה "אמא, תסיימי לקרוא את הכתבה בבקשה" והיא מסיימת ובסוף, בשורה פצפונת ממש היה כתוב: ככה זה יהיה ביום שיבוא המשיח. שנזכה! איאיי… איזה שבר כלי. רק מלחשוב על זה שההתרגשות הגדולה שהייתה לה, פשוט התנפצה, חוזרים לגלות. מזה שאתה כל כך למעלה, פתאום אתה בבום נופל למטה.


אז חבר'ה, מה אני רוצה להגיד לכם בעצם במכתב הארוך הזה, שאני כ"כ מדברת על הרהורי ליבי ומחשבותיי המציקות, ומה המסר שלי לעולם כולו, לציבור האהוב שלי? שפשוט. נרבה. באהבת. חינם. אהבת חינם. נרבה באהבת חינם. מזה אהבת חינם? לאהוב כל אחד ואחד מהעם שלנו, מעם ישראל. לקבל כל שונה וכל דחוי (אומרים שכשיבוא המשיח, כל האנשים המקבלים והמכילים יהיו בדרגות הגבוהות מבחינה רוחנית, ולעומת זאת כל האנשים החמוצים, שלא מקבלים אף אחד ששונה מהם, יהיו ממש אבודים. אז תחשבו על זה לעומק.), ושנדע להכיל את האנשים שחושבים ממש אחרת ממנו ואנחנו לא יכולים לסבול את דעתם הסגפנית, פשוט להרבות באהבת חינם. ככה, רק ככה יגיעו ימי הגאולה, ביאת המשיח.


אין, רק מלחשוב על זה אני מתמלאת. לא יכולה לספר לכם במה, תנסו את זה ותאמינו שתרגישו את זה גם, את המילוי הזה.


שנזכה עוד השנה בירושלים הבנויה!


 


 



 


 


תיוג: בית המקדש, בית מקדש, הציפייה לבניין המקדש, בציפייה לבניין אריאל, אהבת חינם, לאהוב כל אחד, לאהוב כל אדם, לקבל את השונה, להרבות באהבת חינם, קירוב הגאולה, התפקיד שלנו בקירוב הגאולה, מה אפשר לעשות כדי לקרב את הגאולה, עם ישראל, ציפייה לגאולה.

קבצים מצורפים

לפעולה זו לא צורפו קבצים

פוסטים נוספים

גבורת הרוח (לימוד)

קטעים על אברהם אבינו ומרדכי היהודי, בהם רואים את העוצמה והגבורה שלהם בנאמנות לה', לתורה ולמצוות.

עם קדוש

מקור עוסק בקדושת עם ישראל.
"הדגשת הפניה לכל באה לומר שהדרישה "קדושים תהיו" אכן שייכת לכולם.
אין היא עניין ליחידים, אלא לכל אחד ואחד מישראל. כולכם תהיו קדושים"