מחלקת הדרכה

נושא: ארץ ישראל
סוג פעילות: חומרי העשרה
מתאים לגיל: חב"ב (ט ומעלה)
רמת פעילות: קלילה

לימוד לעשרה בטבת

מתאים ל: שבת, יום חול


 


 


עמודים נוספים שיכולים לעניין אותך:


עשרה בטבת (דף לימוד)


עשרה בטבת- את מי זה מעניין?


 


 


אלפי שנים חלפו


סיפור חסידי מספר על בן של מלך אשר פגע פגיעה קשה באביו.


כעס האב על בנו, וגירשו מביתו. הלך הבן והתיישב בכפר קטן.


בנה לו בקתה קטנה, ובה חי בעוני ובחוסר כל. יום אחד נפוצה השמועה כי המלך עתיד לבקר בכפר. השמועה אמרה כי כל מי שיש לו משאלה, י


וכל לכתוב אותה על פתקה, ולהגיש אותה אל המלך. גם בן המלך כתב את משאלתו על פתקה, ומסר אותה ביד עבדי המלך.


כשפתח המלך את הפתקאות, מצא ביניהן את אותה פתקה הכתובה בכתב ידו של בנו. קרא המלך את משאלתו של הנסיך המודח,


וזלגו עיניו דמעות. וכך כתב הבן: "מלך רב חסד. משאלה קטנה לי אליך. בקתה קטנה יש לי, ועליה גג של קש. והנה החורף קרב,


אך הגג דולף, ואין בידי לתקנו. יואיל נא המלך בטובו, ויעניק לי בבקשה מעט קש לתיקון הגג".


אמר המלך בלבו: איך קרה הדבר הזה לבני, עד כי שכח כי בן מלך הוא, ובמקום לבקש לשוב אל הארמון,


לא עלה בדעתו לבקש אלא גג של קש …


(מתוך מאמרו של הרב עזריאל אריאל / האם באמת חסר לנו בית מקדש)


 


אמרו חכמים: "כל דור שאינו נבנה [בית המקדש] בימיו – מעלין עליו כאילו הוא החריבו",


לפי שיש בכוחו של כל דור ודור לעורר עליו רחמי שמים לגאול את ישראל מיד צר ולקבץ כל נידחיו לארצם ולבנות להם בית הבחירה.


ובמה? בתשובה שלמה ובתיקון עוונות הראשונים. וכל זמן שהישועה לא באה,


סימן הוא זה שעדיין לא שבנו מחטאינו ואנו נמקים בעוונותינו ובעוונות אבותינו אתנו, ומעכבים את הגאולה, וכאילו ח"ו אנחנו גרמנו את החורבן.


 


הייתי בין הבוכים. בין אלו אשר ראו את הבית הראשון בתפארתו וכעת רואים את יסודות הבית השני.


אך במקום לעלוז ולשמוח, עיני מלאו דמעה. לא קל המעמד, לא קל להיות כאבל בין חתנים, אך הרגשות מאיימים להציף את הלב.


אני, שזוכר כילד את הבית הראשון בתפארתו, את שירת הלוויים, את מראהו הנהדר של כהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים,


לא יכול לשמוח היום, כאשר אני רואה את ירושלים חרבה ואת המזבח ניצב כמתריס, כזועק: על מה חרבה ירושלים.


זוכר אני את תחילתו של הסוף. את אותו יום חורף ארור, עשרה בטבת. הקור בירושלים היה מקפיא.


מן השמים בכו ביום בו נשמעה קריאתו של הצופה – מצפון נפתחה הרעה. רצנו על החומה הצפונית.


המראה אשר נגלה לעינינו לא יישכח לעולם. קרניה האחרונות של השמש השוקעת נשתברו על עשרות אלפי המגינים,


על הלהבים הממורטים. הארץ כולה רעדה משאון פרסות הסוסים ומהלמות צעדי הלגיונות הבבליים. פחדנו.


מעולם לא ראינו כל כך הרבה חיילים. הסיפורים אשר סיפרו המבוגרים על אכזריות הצבא הבבלי ועל כוחו,


על דמותו המפחידה של נבוזראדן "רב הטבחים", הפכו למוחשיים. אני זוכר עדיין את מועצת העיר ירושלים בראשותו של צדקיהו המלך.


ניתן היה לחוש את המתח באוויר. צדקיהו גילה מנהיגות, המחסנים מלאים אוכל, בורות המים עולים על גדותיהם ומחסני העצים משופעים בעצים.


"אין מה לחשוש ממצור" – הרגיע. בפועל, הכול השתבש. אנו, שלא האמנו שהבבלים יחזיקו מעמד בקור המקפיא של ירושלים בחורף,


או שישרדו את היובש והצמא של ההרים בקיץ, ראינו בעיניים כלות כיצד עוברים החודשים והשנים והמצור נמשך.


שלוש שנים תמימות נמשך המצור. שלוש שנים בהם הלך מלאי האוכל ואזל, יבשו


 הבורות ותמו העצים להסקה. כל הקורבנות אשר הקרבנו, כל התפילות אשר התפללנו, לא עזרו.


עודני זוכר את ירמיהו סובב ברחובות ומנסה להחזיר את העם בתשובה, אבל מאמציו היו לשווא. 


בשנה האחרונה למצור הייתי עד למראות נוראים אשר אותם אשא עד יום מותי.


ראיתי כיצד בחורות בחוצות ירושלים מתחננות למאכל ואין נותן, במו עיני ראיתי עוללים נפוחי בטן מושלכים ברחובות ואימותיהן מקוננות חסרות אונים.


והמנהיגים? גם הם עמדו חסרי אונים. השרים, הכוהנים ואפילו המלך היו סובבים כסהרורים ברחובות, מנסים לעודד. אך ההרגשה הייתה של עדר ללא רועה.


לאחר שלוש השנים הכול הסתיים. בעיצומו של הקיץ, ביום השבעה עשר לחודש תמוז, הובקעה החומה והכוחות הבבליים זרמו לעיר.


את כל תסכולם על המצור הממושך הם הוציאו על תושבי ירושלים. הם ריטשו נשים הרות, הרגו עוללים, רמסו זקנים והנורא מכול – שרפו את בית המקדש.


בדיעבד נודע לנו כי יחזקאל הנביא כבר ידע על היום. יחזקאל ניבא לאחינו, אשר היו בגולת בבל,


כי בעצם היום הזה יבוא מלך בבל ויסמוך מצור על עירנו ירושלים. התברר כי יחזקאל צדק. לו רק יכולנו גם אנו לדעת את מה שידעו אחינו בבבל,


אולי הכול היה נראה אחרת. יצאנו לגלות הארוכה בבבל. רבים נספו בדרך, רבים עוד יותר נמכרו לעבדים ולשפחות, משפחות הופרדו,


ילדים וזקנים הושלכו בצד הדרך באפיסת כוחות. אני זוכר את הוויכוח בגולה – האם להכריז על אותם תאריכים נוראים כימי צום.


פנינו לירמיהו, התייעצנו עם זכריה הנביא. כולנו הרגשנו כי את העשרה בטבת חייבים לזכור.


כי את התאריך הארור הזה, אשר ממנו הכול התחיל, חייבים להנציח כיום צום. וכעת, רגלי ניצבות שוב בשערי ירושלים.


הייתי בין המעטים אשר עלו עם עזרא מגולת בבל.  דלת העם חזרה לירושלים, העשירים נשארו שם.


והיום עיני דומעות. עיני דומעות לא רק בגלל ההשוואה עם תפארת בית המקדש הראשון,


אלא בגלל כל אותם מאורעות אשר טורפים את שנתי וטורדים את מנוחתי, מנוחת אדם זקן אשר נולד בירושלים,


יצא לגלות וחזר לציון על מנת למות ולהיקבר בה. זכרו נא, בני היקרים, והעבירו זאת לדורות הבאים: עשרה בטבת היה היום,


היום בו הכול החל.  אין לי צוואות רבות, אין לי רכוש לחלק, אולם זאת אבקש מכם – צומו ביום זה. זכרו את המצור הנורא אשר הוביל לחורבן.


(הרב חגי גרוס, אתר כיפה, ח' טבת תשס"ז)


 


 


 


 



 


 


 


 


תיוג: עשרה בטבת, י' טבת, י' בטבת, צום עשרה בטבת, צום העשירי, לימוד לעשרה בטבת, בית מקדש, ביהמ"ק, כמה חסר לנו בית מקדש, החיסרון בבית מקדש, להרגיש את החוסר של בית המקדש, געגועים לבית המקדש, להבין מה חסר לנו.


 

קבצים מצורפים

פוסטים נוספים

מר גמיש

צ'ופר חמוד למדריכים בנושא חודש ארגון,
להביא ביחד עם מר גמיש.